"היה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד" כך מספר מדרש רבה על משה, שראה את בני ישראל עובדים בפרך ולא יכול היה לעמוד בצד. אדם מיוחד, שנבחר להנהיג את עם ישראל לא בגלל יכולת רטורית או כריזמה מיוחדת, אלא בזכות דבר אחד: אהבה אין סופית שהיתה בליבו.

בענווה מוחלטת ומתוך רצון לעזור לכולם להתאחד ולצאת מהפירוד האגואיסטי שאחז בהם, התבטא גם בעבדות פיזית, יצא משה למשימה. המטרה לצאת אל החופש המשחרר של אהבה בין כולם, אל ההרגשה שכולנו משפחה אחת וכל אחד הוא כמו תינוק שמח ומאושר בידיים של החברה. בלי עכבות, חשבונות וסכסוכים. פשוט חום ואהבה שמכסים על הכול.

משה הרגיש את הכוח הפנימי של הטבע, ידע שהוא חייב להביא לשם את כולם. והם הלכו אחריו. הלכו בעקבות ליבם. בעקבות כמיהתם הפנימית לחזור ולהרגיש את הדבר המיוחד שמפעם בטבע, מחבר בהרמוניה מרטיטה את הכל, וממיס את כל גלי השנאה, הפירוד והרכילות של האגו האנושי הפתלתל והמוכר.

במדבר הם ידעו עליות ומורדות, בעיות ופתרונות. וכל הזמן שאפו קדימה. להתעלות, להצליח ולעשות את זה. ואז זה קרה.

"וַיִּחַן שם ישראל נגד ההר – כאיש אחד בלב אחד"

(שמות יט, ב, פירוש רש"י).

אבל זה לא קרה מעצמו. זה קרה אחרי הרבה מאבקים וקשיים. הר סיני מסמל מצב של שנאה מאוד קשה וממש קיצונית שהתגלתה ביניהם: "אמרו חז"ל בהר סיני, שמשם ירדה שנאה" מסכת שבת. ולכן דווקא כשהם הצליחו לגייס את הכוחות הפנימיים ולדרוש, ממש.