זהו החלטתי לקחת על עצמי תפקיד, תפקיד של הפצה של יופי בעולם.  ולמה אני כל כך רוצה, רוצה לספר לכולם את היופי שיש בעולם, אבל זה קשה, אפילו קשה מאוד, מאין "לידה" – כדי להוציא החוצה את כל מה שגדל וצמח בפנים. החוכמה הזאת כמו שהרב מסביר לנו היא "ואהבת לרעך כמוך", עד כאן נראה פשוט. אבל כשמגיעים לממש את זה נתקעים בקיר בלתי נראה המפריד בין הרצון החזק באמת לחיות ככה לבין המימוש שלו בחיים.

אני זוכרת כשהייתי ילדה בת חמש, רציתי להיות גדולה, אבל לא כי אהבתי את האנשים המבוגרים אלא כי כך הם לא יוכלו לפגוע בי יותר.  אנשים המבוגרים אז נראו לי אנשי כל יכול, רוצים נותנים...לא רוצים לא נותנים, רוצים מענישים... לא רוצים לא מענישים, זה היה נראה כמו איזה עולם של כאוס שהילדים הם הכרית האיגוף של המבוגרים, כמו משהו קטן  שאפשר להוציא עליו את העצבים.

היום אני בעצמי אימא , שמחה מאוד שהתבגרתי, לא רוצה לחזור לילדות ולא לרגע.  האם זה מה שהילדים שלי מרגישים? הייתי רוצה לראות ילדים מאושרים, ולא רק הילדים שלי אלא כל ילדי העולם. לדמיין מאין עולם מושלם עולם של "ואהבת לרעך כמוך". וגם אנחנו המבוגרים נחזור להיות שוב כמו ילדים ושנמצא את הראיה שהייתה לנו על העולם ואבדנו אותה.

חוכמת הקבלה היא בדיוק התורה הזאת שמחזירה אותנו בדיוק לאותה נקודה בתוספת ניסיון חיים, אמפתיה, חוזק, שרכשנו במשך "החיים המבוגרים". למה אני רוצה שכולם ידעו את זה? כי זה מגיע לכולם, לא משנה גיל ולא אופי ולא IQ. וניקח את כל שק ההגנות, פחדים, חרדות, קנאות, תחרויות ונצליח מעל כל זה להיות ילדים קטנים.